יובל בוגרת התוכנית משתפת
about-the-program

יובל בוגרת התוכנית משתפת

הכל התחיל לפני ארבע שנים, בתוכנית ההעשרה של כיתה ז'. אני זוכרת שעוד לא הכרתי את התוכנית, רק ידעתי שזה לאוהבי המתמטיקה. המליצו לי ללכת, אז הלכתי. לא ידעתי שהדבר הזה ישנה לי את החיים.
לא הכרתי שם אף אחד, בקושי היו איתי עוד בנות, ובכל זאת חיכיתי לשיעורים האלו. זה היה כל כך אחר ממה שהייתי רגילה אליו מבית הספר. הוקסמתי משיטות הלימוד, והייתי סבורה בדעתי שגם אם ילמדו בשיטות אלו את שונאי המתמטיקה המושבעים, הם ייהנו מהשיעורים הללו.
איכשהו, מפה לשם, מצאתי את עצמי בתוכנית התלת שנתית, בכיתה ח'. לא ממש חשבתי על הבגרות ועל התואר, הרי אלו דברים שהיו כל כך רחוקים ממני באותה התקופה, שהם לא עניינו אותי בכלל. פשוט המשכתי במסלול, לא חושבת על ההשלכות ועל המטרות.
אט אט הלחץ התגבר, שיעורי הבית הפכו לקשים יותר ויותר. בכלל לא שמתי לב שזה קרה. כמו עץ מלבלב, שצמח מטפס מתחיל לכסות על גזעו, אך ניתן להבחין בכך רק כאשר זה כבר מאוחר מדי להציל את העץ.
היה יום אחד בכיתה ט', קצת לפני מבחן סוף השנה, שהיה המון לחץ וחששות האם ממשיכים בתוכנית או לא, היה המון חומר ללמוד והמון צורך להתכונן שוב ושוב. חזרתי הביתה מהשיעור, היה כבר חושך בחוץ, והתחלתי לבכות. פתאום שמתי לב כמה לחץ יש עליי, כמה אני לומדת קשה. היו רגעים של חרטה, אבל לא יכולתי לחשוב על האפשרות של להפסיק. זה כמו מכונית בירידה ללא ברקסים. ידעתי שאסור לי להישבר, שמתישהו יהיה טוב.
והנה אני כאן, בסוף כיתה י', יום לפני הבגרות. אני עוד לא מבינה שזה באמת קורה, שזה באמת נגמר. אז, בכיתה ח', לא ידעתי את המשמעות של זה, ופתאום אני כאן, בסוף התהליך לבגרות, בתחילת התהליך לתואר.
התוכנית הזאת שינתה אותי מקצה לקצה. למדתי איך לנהל את לוח הזמנים שלי. זמן לא מקבלים, זמן מפנים, ובזכות בר אילן למדתי איך אפשר להחליט לפי סדר עדיפויות מה כדאי לעשות עכשיו ומה עדיף לדחות.
למדתי שמותר להיכשל. גם אם היו מבחנים ובחנים שנכשלתי, והיו כאלה, למדתי לקחת הכל בפרופורציה ולהבין שזה לא סוף העולם, ומטעויות לומדים.
למדתי שהלחץ יכול להיות דבר חיובי, והוא הרבה יותר מועיל משעמום. התמכרתי ללחץ הזה שהיום אני לא יכולה בלעדיו, ואני מוקירה תודה על כך שניתנה לי ההזדמנות להבין שלא מוותרים אף פעם.
והכי חשוב, למדתי שאין דבר שהוא בלתי אפשרי. אני מסתכלת היום על החלומות הכי גדולים שלי ויודעת שהם אפשריים, הכל אפשרי. צריך רק כוח רצון, נחישות וחברים שיחזקו במהלך הדרך.
אני קיבלתי כל מה שיכולתי לבקש מהתוכנית הזאת, ואני יוצאת ממנה מלאת כוחות להמשך, בטוחה בכך שאצליח גם לסיים את התואר לפני הצבא, ומשם, השמיים הם הגבול.